סוף סוף קראתי את ספרו של אלי עמיר "נער האופניים". דמותו של נורי חלסצ'י, גיבורו של אלי עמיר, בישראל של שנות החמישים, עוררה בי געגוע לשפיות וגם החזירה אותי חיש קל ומבלי להתכוון, אל עצמי כסטודנט צעיר החולם להיות עו"ד פלילי, באנגליה של שנת 1992.

אלי עמיר נוהג נדיבות מרחיקת לכת עם קוראיו בכל הקשור לתיאורה של התקופה ההיא בישראל. תיאוריו את ירושלים העיר החצויה, כפר העיוורים, בתי הקפה למיניהם, נבחרי האומה ופקידיה החשובים (ביניהם הנשיא החמישי יצחק נבון) והדמויות הססגוניות המיוחדות, רוזיטה וכמובן מיכל אהובתו, עושים עם הקורא חסד שלא יסולא בפז.

קסמה בעיני הצגתה של שמירת המסורת והדת היהודית, בקרב יהדות עירק. עמיר מציג את היהדות המתונה והסובלנית של יוצאי עירק. כך למשל, אב המשפחה הולך לביה"כ בערב שישי, מברך על היין, אך מעשן סיגריה אחרי ארוחת השבת, כל זאת באותו הבית בו אשתו מקפידה שלא להדליק אש בשבת. נורי מתפתה לשמוע רדיו בשבת ואינו מתפלץ, כאשר אהובתו המקסימה מספרת לו שהכריך שזה עתה אכל, היה כ"כ טעים בגלל השינקין שבו. המתינות והסובלנות מוכרות לי מילדותי בשנות השבעים ברמת גן וחשובות במיוחד בעידן הנוכחי, שבו הדיבור על מסורת ודת, גולש כמעט בהכרח לויכוח פוליטי מר וקשה. קריאת הספר עוררה בי געגוע עז לשפיות, שבזמנו (כילד וכנער בגילו של נורי) נראתה לי מובנת מאליה.

הבניית הדמויות עשויה מלאכת מחשבת והן כולן מיוחדות ואמיתיות. כל אחת מהן מייצגת פאן אחר בישראל של שנות החמישים ופאן אחר באישיותו של נורי. מכלול הדמויות מייצר פסיפס רב מימדי, של מדינת ישראל הצעירה ושל החברה הישראלית המתהווה, דרך כור ההיתוך של התקופה ההיא.

כל דמות או מקום מסמלים נדבך אחר בחברה הישראלית. אני ראיתי את כפר העיוורים כמשל לממסד הישראלי , שפקידיו עיוורים למצוקות הקשות של אחיהם. את מיכל, אהובתו של נורי, כסמל הצבריות היפה, את יצחק נבון, כסמל למחשבה בריאה ונבונה (מן הסתם) וכו'.

נורי מסמל יותר מכל את יהדות עירק. סיפורו של נורי הוא סיפורם של יהדות עירק, אשר דגלה בשמירה על המסורת, אך בד בבד לא התפשרה על השכלה ועל התחברות ושיתוף פעולה עם הממסד השלטוני של המדינה הצעירה. יהדות עירק שמה את כל יהבה על השתלבות עם ערכיה החדשים גם הליברלים, הגם שבחלקם היו זרים להם, כרחוק מזרח ממערב. כמו נורי, גם יהדות עירק עסקה בעשייה בלתי נלאית למען העתיד.

דרכו של נורי מלאת התלבטויות והרהורים, חלקם ילדותיים וחלקם בוגרים, מכפי גילו. לעיתים קרובות בין אפשרויות קשות. הוא אינו אחד מל"ו הצדיקים, הוא מועד לעיתים, אך אינו מפסיק לשאת באחריות הכבדה הרובצת על כתפיו בהיותו בן בכור. כאשר הוא מתאר את בדידותו של מנהיג המדינה דוד בן גוריון, הוא לבטח פוזל מעט לבדידותו שלו, נער האופניים, אשר נשלף ע"י אביו מהקיבוץ והפך בן לילה ובעל כורחו, למנהיגה ומושיעה של משפחתו.

כמנהגה של יהדות עירק, נורי כואב את העבר המפואר שנמחק במחי יד ואינו מתכחש לגעגועיו העזים אל מחוזות ילדותו. יחד עם זאת, נמתח גבול ברור בין ההתרפקות והצער על העבר המתוק, לבין ההווה המצריך את כל תעצומות האדם, על מנת לבנות את העתיד. נורי נזהר מליפול אל אותה מלכודת דבש, של הטחת אשמה בממסד ושל התמרמרות על מר גורלו, כפתרון למצוקה הנוכחית, או כתעודת פטור מהתמודדות עמה. הוא משתמש באופן מושכל בזיכרון העבר, על מנת לבנות את עתידו ועתיד בני משפחתו.

סיפורו שלו מקביל לסיפורה של יהדות עירק בהסתכלות על חצי הכוס המלאה ובחיפוש העיקש אחר הטוב, היפה והמשותף, גם בצוק העיתים כאשר נטיית הלב הנה לנהות אחר המסכסך והמפלג. טוב היה להיכנס בנעליו של נורי ולהיווכח שגם בעת הקשה, צריך לאהוב וגם לשמוח.

כמו עירקים רבים, נורי מצליח להתעלות מעבר לחשיבה סטראוטיפית ולגלות את החברות והאהבה שבו, אל בני עדות אשכנז, אשר בתורם מחזירים לו אהבה גדולה. הוא אף מוצא את הדמיון בין היידיש לבין הערבית היהודית השגורה בפיהם של יהודי עירק. הוא מבין את סבלם ואת מצוקתם ולומד לחיות אתם בהרמוניה.

דמותו של נורי הזכירה לי את עצמי מלפני שלושים שנה, בתור סטודנט צעיר, החולם להיות עו"ד פלילי. אמנם אין להשוות בין התנאים (להבדיל מנורי, אני זכיתי בשפע של טוב ופינוק השמורים לנסיכים), אך הקושי שבזרות ובבדידות, בניתוק מהשורשים הטבעיים, השפה והתרבות החדשה, שהיא בחלקה הגדול בלתי מובנת, ללא ספק מהווים אתגר וגם קרקע פורייה ליצירה והתחדשות. ראיה חיובית וערכית, הופכות את התקופה הקשה, לקרקע פורייה עליה יונחו היסודות לחיים.

סיפורו של נער האופניים, החולם להיות אלי עמיר כשיהיה גדול, הוא ספר קריאה מעניין, מרגש, ומרתק בנוסף, מהווה מסמך היסטורי מובהק של מדינת ישראל בשנות החמישים. דמותו של נורי היא דמות מופת שראוי להידמות לה ברמה האישית וברמה הלאומית. אני מתכבד להגדיר אותו כקריאת חובה