חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, תשס"ו-2006 (להלן: "חוק ההגנה") מקנה לבית המשפט סמכות להטיל פיקוח ומגבלות, על אדם שהורשע בביצוע עבירת מין, לאחר שסיים לרצות את עונשו, לתקופה ממושכת של 5 שנים ולעיתים עשור.

בבסיסו של חוק ההגנה עומדת הדואליות שבין המטרה להגן על הציבור מפני ביצוע עבירות מין חוזרות ובין ההכרה בקושי המובנה בהטלת מגבלות, לעיתים קשות ומרחיקות לכת, על חירותו של אדם, אשר סיים לרצותו את עונשו.

על אף הקושי להוכיח רצידיביזם גבוה יותר בקרב עבריני מין, אל מול עבירות אחרות (אם בכלל), הרי שהנזק הרב הנגרם מביצוע עבירות מין (הן לקרבן העבירה והן לסביבתו הקרובה) והחשש מתת דיווח משמעותי בעבירות מסוג זה, הביא לחקיקתו של החוק במתכונתו הנוכחית.

בקליפת אגוז אספר כי בתקופת חקיקתו של החוק (תחילת שנות ה 2000), הייתי עו"ד פלילי צעיר. כרובם של יתר חברי למקצוע, התנגדתי בתוקף לחקיקה המתהווה, אשר נחזתה על פניה להיות נטע זר בספר החוקים, תולדה של "פאניקה מוסרית"[1]. העיקרון המשפטי הגדול אשר עמד כנר לרגלינו, היה שאין להשית ענישה נוספת מעבר לעונש אשר נגזר על אדם בבימ"ש. אין ברצוני להיכנס לוויכוח הזה במסגרת זו, מאחר והחוק חוקק לפני שנים רבות וכיום אין בוויכוח ערך של ממש לנושא מאמר זה.

אציין כי דעתי כיום אינה כה חד משמעית כבעבר, בין היתר בשל מטרתו החשובה של החוק   – הפחתת עבירות המין וכן המגבלה, שהחוק מטיל פיקוח ומגבלות אך ורק על מי שנקבע ע"י בימ"ש, מעבר לספק סביר, כי ביצע עבירת מין וחו"ד מקצועית מצאה כי נשקפת ממנו מסוכנות ברמה לא נמוכה. יחד עם זאת, אין להתעלם מן העיקרון המשפטי הגדול ויש להתמודד עם הפגיעה בו, באמצעות מנגנונים מובנים בחוק עצמו ובאכיפתו.

חוק ההגנה עומד על שלושה עקרונות מנחים. הראשון, המגבלות המוטלות על אדם הנן לפי הערכת מסוכנות אינדיבידואלית, כחליפה התפורה עפ"י מידותיו המדויקות. זאת להבדיל מהמדיניות הנוהגת במדינות מסוימות הכוללת לעיתים הגבלות מובנות וגורפות. השני, קיומו של מעקב ופיקוח ע"י יחידות שהוסמכו במיוחד למטרה זאת. השלישי, קיומו של שיקום מניעתי ע"י הליכים טיפוליים. שילוב שלושת העקרונות, יוצר את השלם ולפיכך יש בו ליתן, לכל הפחות את המענה האקדמי, כי הפגיעה בכבודו ובחירותו של האדם ואף בעיסוקו, נעשית לתכלית ראויה, במידה אשר אינה עולה על הנדרש ובחוק אשר ערכיו הולמים את ערכיה של מדינת ישראל, הכל בהתאם לסעיף 8, של חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק.

כאמור, הסמכות להטלת המגבלות עפ"י חוק ההגנה, נתונה כיום לבית המשפט, בו הורשע אותו אדם. טענתינו הנה כי מלאכת הפיקוח על יישום החוק, מתאימה יותר לוועדה הפסיכיאטרית מאשר לבית המשפט.

הוועדה הפסיכיאטרית היא ועדה כמעין שיפוטית, אשר הוקמה עפ"י החוק לטיפול בחולי נפש תשנ"א 1991 (להלן "החוק לטיפול בחולי נפש"), מכהנים בה משפטן בכיר ושני פסיכיאטרים (מהמגזר הפרטי והציבורי). ההרכב המקצועי המשולב, פסיכיאטריה ומשפט של הוועדה, מקנה לה יכולת להחליט בנושאים המערבים שאלות משפטיות ורפואיות.

בתור עורך דין פלילי, בעל ניסיון של עשרות בשנים בהופעה, הן בפני בתי המשפט השונים והן בפני הוועדה הפסיכיאטרית, אין לי ספק שהרכב הוועדה, הידע והניסיון של חבריה מקנה לה יכולת טובה הרבה יותר, מהיכולת של בית המשפט להבין את השאלות שבדיון וליתן עליהן מענה. לית מאן דפליג שהוועדה היא גוף מקצועי יותר מבית המשפט בעניין ויכולתה להחליט בשאלות שבדיון עפ"י חוק ההגנה, הנה טובה בהרבה מזו של בית המשפט.

פאן נוסף של עניין זה הנו כי בעוד בית המשפט עוסק באופן אינהרנטי בשאלות הערכיות וחשיבתו ממוקמת ברובה בשדות הגמול והעונש, הרי שהוועדה הפסיכיאטרית הנה גוף אשר חשיבתו מכוונת באופן טבעי אל הכיוון הפיקוחי והטיפולי. ודוק, מטרתו של חוק ההגנה, אינה ענישה (שהרי האדם סיים לרצות את עונשו), אלא פיקוח ושיקום.

כמו כן, הגם שנטענת הטענה כי לרשותו של בית המשפט הפלילי עומדים מומחים, הרי שבהיעדר הידע הנרחב העומד לרשות הוועדה הפסיכיאטרית, ייטה בית המשפט לאמץ את חוות דעתם של המומחים, אשר בכל המקרים על פני הדברים (לכל הפחות) נחזית להיראות נכונה יותר ומזמינה יותר. בית משפט נכבד, ככל שיהא מוסמך ומלומד, יתקשה לצאת נגד חוות דעתו של מומחה בתחום מומחיותו, בעוד פסיכיאטר יוכל לבחון את אותה חוות דעת, בעין בוחנת בעזרת הידע המקצועי העומד לרשותו.

בנוסף, הוועדה הפסיכיאטרית מיומנת במעקב ארוך טווח אחר מטופלים הסובלים מליקוי נפשי כזה או אחר, בעוד בית המשפט מובנה לטיפול בתיק פלילי בטווח זמן קצר יחסי ולא בפיקוח על אדם או בהליך טיפולי, אשר משכם שנים רבות.

רבים מהאנשים המפוקחים עפ"י חוק הפיקוח הנם לוקים בנפשם. וועדה הפסיכיאטרית הנה מיומנת יותר בדרכי ההתמודדות עם האתגר אשר אותם אנשים מעמידים בפניה וכן, בעלת יכולת להסביר ולהפנים את המגבלה לאדם.

משולש העקרונות המנחים האמור לעיל, מייצג תפיסה אינדיבידואלית, שיקומית ומניעתית. אכיפה באמצעות הוועדה הפסיכיאטרית מתאימה יותר להשקפה זו הן מהבחינה ההצהרתית והן מהבחינה המעשית.  הוועדה הפסיכיאטרית מעבירה לעומד בפניה מסר יותר שיקומי ופחות ענישתי, בדיוק ההפך מבית המשפט. על כן, ניתן בהחלט לצפות לשיתוף פעולה טוב יותר ומשמעותי יותר מצד המפוקחים ולא פחות חשוב, בני משפחותיהם, מול הוועדה הפסיכיאטרית מאשר מול בית המשפט. ניסיון מקצועי של עו"ד פלילי משך עשרות בשנים, כמו הגיון אנושי פשוט, מלמדים שגישה אנושית וטיפולית מביאה עימה שיתוף פעולה טוב יותר, מאשר גישה שיפוטית המבוססת על גמול וענישה.

הוועדה הפסיכיאטרית הנה מוסד קיים ומתפקד. לא נדרשת הקמתו של מוסד חדש, כמו היעדר החשש מתחלואיה של תקופת ניסיון ראשוני. אין ספק כי סדרי הדין הנהוגים בוועדה הפסיכיאטרית  מתאימים יותר לדיונים בשאלות מסוג זה, באשר אינם נוקשים ככללי הראיות אליהם כבול בית המשפט בעבותות, מעצם הווייתו. יש להביא בחשבון גם את יעילות עבודתה והחסכון בזמן שיפוטי, אשר בשנים האחרונות הופך משאב יקר מפז.

חוק ההגנה הביא אל המשפט הישראלי גישה חדשה. נטען כי תועלתה בצידה אך אינה נטולה מקשיים חוקתיים ואחרים. נראה כי אכיפת החוק באמצעות הוועדה הפסיכיאטרית, תביא לתוצאות טובות יותר במידה משמעותית וכן תפחית ותמתן את הפגיעה החוקתית באדם. התשתית קיימת ניתן לבצע את השינוי בקלות יחסית.

[1] מונח אשר הוטבע בזמנו ע"י הקרימינולוג סטנלי כהן