לא יאומן כי יסופר. חלפו כעשרים שנה והכוכב היקר שלי נעתר לבקשתי לספר לכם את סיפורו. לא היה לי קל לשכנע אותו "הרבה אנשים ילמדו דבר או שניים מהסיפור שלך" הבטחתי לו בלשון בוטחת. הוא ענה לי "מרשה לך לפרסם בעילום שם, בתנאי שתכתוב שאני לא מתחרט על שום דבר". ליתר ביטחון, על מנת שלא אחטא לבקשתו, כתבתי כבר בכותרת שהאזרח X, אינו מתחרט על שום דבר.
אקדים ואספר שבתחילת שנות האלפיים, עבירות הסמים הקלים, נחשבו לעבירות חמורות יחסית. המשטרה לא גילתה אורך רוח והבנה לעבירות של גידול סמים. כלל האצבע היה, גידלת סמים – תרצה מאסר.
מר X שכר את שירותי דרך חבר של חבר. מישהו שמכיר מישהו שמכיר מישהו. עד אז הייתה בינינו היכרות שטחית מאוד. כשהגיע לאמצע שנות החמישים, הוריו נפטרו, ילדיו גדלו ועזבו את הבית. גם אשתו עזבה אותו בהליך גירושין חפוז והוא נשאר בודד במערכה.
הוא עצר לרגע וחישב מסלול מחדש והחליט לעבור להתגורר באחד היישובים הקטנים, הרחק מאזור המרכז. מצא פרנסה בדחק, אבל הוא מעולם לא זקוק להרבה, מאחר ובז לחומר וגם לתרבות החומר. עבודתו הספיקה לו על מנת לשכור בית מגורים ישן, בשולי היישוב שבלאו הכי היה מרוחק ומבודד. הבית השכן (דו משפחתי), היה חרב, נטוש ועזוב מזה שנים רבות. כנראה שבעליו לא רצה לשלם את הארנונה ולכן סילק ממנו את גג הרעפים הבלוי ממילא.
חבריו המעטים כינו אותו "ערס אינטלקטואלי". ערס – על שום מראהו המסוקס, הסוליסטיות המובהקת, המבט הנוקשה, ההמעטה בדיבור ואופן החזקת הסיגריה התמידית באמצעות האגודל והאמה. אינטלקטואלי – על שום שנהג להתעמק בפילוסופיה, מוזיקה וספרות יפה.
בחלוף מספר חודשים הכיר בת זוג חדשה, האהבה פרחה במתינות אך בהתמדה. לצורך הסיפור הזה, נכנה אותה "Y".
לגופו של עניין, תחילת שנות האלפיים, חורף שעת אחר חצות. קצת אחרי שאני נכנס לשנת חלום נעימה ורכה, מתקשר אלי החבר ומזעיק אותי אל תחנת המשטרה הנידחת ההיא. חושך מצרים וגשם זלעפות נתנו לי תפאורה מנצחת לנסיעה הארוכה. אני לא מתלונן ולא מקטר, אלו הם חייו של עו"ד פלילי, לפעמים יש "הקפצות", כמו בצבא. "שתדע לך, X לא עבריין, הוא רק נראה כזה, אני לא מאמין שהוא נעצר", אמר לי החבר של החבר שלו והדאגה ניכרה מדבריו.
כשהגעתי אל תחנת המשטרה, החוקר כיבד אותי בכוס קפה שחור משובח (מעשה ידי אשתו להתפאר) וסיפר לי שהבחור חשוד באלימות כלפי בת הזוג ובאינוס. "מה הוא אומר על זה?" שאלתי בנינוחות מזויפת להפליא. החוקר התרווח בכיסאו וענה לי בגיחוך "כמו כל עבריין מצוי הוא שומר על זכות השתיקה".
ביקשתי מהחוקר שיכבד אותי בעוד כוס קפה והשקעתי את כל מאודי בניסיון להוציא ממנו פרטים. הבנתי ממנו שזוג מטיילים שעברו ליד הבית, שמעו רעשים של אלימות וגם קולות של בכי. שמעו אישה צורחת בכל גרונה פעם אחר פעם, "למה אתה תמיד חייב לאכזב אותי!".
כשנכנסתי לפגוש את X, הוא שמח מאוד לקראתי. הוא מיד שאל אותי אם הבאתי לו סיגריות? ביקשתי ממנו לספר לי מה קרה והוא השיב בפנים חתומות. "אני לא אגיד אף מילה" הוא אמר לי בהחלטיות. "אתה בא להגיד לי שהבאת אותי עד כאן בלילה, בגשם, כדי להביא לך סיגריות?" שאלתי אותו בכעס. "זה עוד יעלה לך כמו סיגריות לשנה שלמה" הוספתי, בתקווה לזעזע אותו, אך הוא בשלו. רצונו של הלקוח כבודו.
אז מה היה לנו שם? ערס אינטלקטואלי שהכיר יאפית פרברית (ככל ויש דבר כזה). היא בקשה ממנו "לחמם את העניינים" עם BDSM. העניינים בכלל לא הספיקו להתרומם, עד שהבחור הבין שהוא לא מסוגל להרים יד על הגברת. היא התרגזה מאוד וסנטה בו פעם אחר פעם, כמעיין המתגבר "למה אתה תמיד חייב לאכזב אותי?". כשלא הגיב, הכתה בו בחוזקה וכשגם זה לא עזר, הפילה בכעס את הרהיטים המעטים שהיו בבית. זוג מטיילים (ככל הנראה נאהבים סטלנים לאותו לילה), זימנו את משטרת ישראל, אשר כלאחר כבוד עצרו את הערס האינטלקטואלי, והוא שמר על זכות השתיקה, כמו עבריין מצוי (רק בגלל שהיה נחוש לשמור על כבודה של Y).
הגברת Y נחקרה וסיפרה את האמת. לאחר מכן, עזבה את תחנת המשטרה מיד. היא לא טרחה להיפרד ממר X. הוא שוחרר ממעצר, אך ליבו נחמץ על Y, אהובתו אשר הפנתה לו את גבה. החוקר ראה את צערו וככל הנראה חש רגשות אשם על ששפט אותו בשלב כ"כ מוקדם על סמך סטראוטיפים ישנים ולכן ריחם עליו ובקש מניידת הסיור להסיעו חזרה אל ביתו. החוקר נפרד ממני לשלום ואמר לי "וואלה הייתי בטוח שהאיש הזה מסתיר משהו, אחרי 20 שנה במשטרה פעם ראשונה שאני עושה טעות". אני נסעתי ישירות אל בית המשפט המחוזי בתל אביב, שם היה לי דיון בערעור באותו הבקר. חניית בית המשפט הייתה עדיין ריקה ואפשרה לי לחזור אל אותו החלום שעזבתי בלילה, בכמה דקות חטופות של שינה (כששואלים אותי לתוכן החלום, אני עונה שאני לא זוכר, או לחילופין, שאני שומר על זכות השתיקה).
ויהי בקר ויהי ערב, ויהי לילה. קצת אחרי חצות X מתקשר אלי בכבודו ובעצמו. "אתה לא חושב שמגיע לי לישון חביבי?" שאלתי אותו בציניות בלתי מוסתרת. "אל תשאל" הוא אמר לי בקול מובס. "אל תשאל".
למחרת בבקר חזרתי על אותה נסיעה. שמש חורפית מקסימה האירה את הכבישים המרופטים והנופים עוצרי הנשימה של הפריפריה המרוחקת.
בחזרה אל מאורעות הלילה הקודם, שני שוטרי הסיור הסיעו את X בחזרה אל ביתו. הוא הודה להם ונכנס אל ביתו. משב רוח חורפית הביא אל אפם ריח מתוק, אשר אי אפשר לטעות בו. בטח לא זוג שוטרי סיור ותיקים כמותם. הם הציצו אל חורבת הבית השכן ומצאו בו מאות שתילי מריחואנה. כעבור שעות ספורות נעצר X מחדש, הפעם בעבירת גידול סמים. הוא הושב כלאחר כבוד מול אותו חוקר משטרה, לקראת סופה של אותה משמרת לילה. X הודה בכל המיוחס לו, גידול מאות שתילי מריחואנה. "לא סתם הייתי בטוח שאתה מסתיר ממני משהו" אמר לו החוקר בתום החקירה.
מר X נעצר עד להחלטה אחרת (מה שקרוי בסלנג של התקופה ואולי גם היום "קיבל העמדה לדין"). לאחר מאמצים הצלחתי לשחרר אותו לביתו של גרושתו, אשר זכרה לו חסד נעורים וגם קצת נהנתה לסנוט בו ללעוג לו (למשל: "בטוח שהיא סתומה אם רצתה שדווקא אתה תרביץ לה", או "הייתי בטוחה שתקרא לי כדי שאני ארביץ לזונה החדשה שלך").
מעצר הבית בבית גרושתו לא היה פשוט לשון המעטה. הוא שאל אותי באחת ההזדמנויות אם אפשר לעבוד בשעות היום ולהיות בכלא בשעות הלילה. הצחיק אותי – אמרתי לו שאין דברים כאלה. (במחשבה שנייה למה לא? האמת שמדובר ברעיון טוב).
מר X עבר הליך שיקום משמעותי בחסות שירות המבחן. הוא נתרם מאוד מהשיחות ומההליך הטיפולי כולו, שהעמיד אותו על רגליים איתנות והחזיר את החיוך והצבע אל פניו.
בית המשפט התחשב בעברו הנקי, בשירותו הצבאי המשמעותי ובהליך השיקומי שעשה וגזר עליו תקופה קצרה של עבודות שירות. ענישה מקלה ביותר באותה תקופה. הגברת Y נעלמה מחייו לתמיד. אני נשארתי עם סיפור יפה לכל החיים ומר X. . . הפסיק לעשן סיגריות חזר לחיות בזוגיות עם גרושתו ולא מתחרט על שום דבר. שום דבר.
אגב, הוא התעקש להסביר שעפ"י כללי הנימוס האירופאים, גבר צריך להחזיק סיגריה באמצעות האגודל והאמה, להבדיל מאישה, שצריכה להזיק סיגריה בין האצבע לאמה. "תבדוק איך שמעון פרס היה מחזיק את הסיגריה שלו", סיים בהנהון חמור סבר. לא מתחרט על שום דבר.
עד היום אני בספק אם הוא היה זה שגידל את הסמים, או שהגברת Y השתמשה בטוב ליבו על מנת לעשות לביתה. כך או כך, לא היו לי ברירות רבות. רצונו של הלקוח – כבודו ובסופו של דבר, מעז יצא מתוק.
